<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן ס'</h1>
<h2>דף ח:</h2>
כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אסור לחתוך גבינה אפילו צוננת בסכין שרגילין לחתוך בה בשר ולא עוד אלא שהפת שאוכלין עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר מפני השומן שנקרש עליה ע"כ. ורבינו שמשון ז"ל היה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה משום דהוי נ"ט בנ"ט אבל לחתוך בה גבינה ודאי אסיר אם לא נעצה בקרקע עשרה פעמים או שפשפו באבן רך או בפחם כך כתב ב"ה ז"ל ומיהו בלא קנוח אפילו לחם אסור מפני שמנונית שעליו ומעשה בא לפני הר' שמשון ז"ל בשפחתו שחתכה בסכין של בשר גבינה של גוים ואותה גבינה (חמומה) [חממוה] על האש ואמר הרב שהסכין כשר ואין צריך אלא הדחה כדאמרינן צונן לתוך צונן מדיח והאי נמי [כ]צונן דמי דאין היד סולדת בו. וכתב בעל העיטור ז"ל ומסתברא קערה וסכין דאמרינן בשמעתא בבני יומן הן הא לאו בני יומן מותרין. ודין הכשר סכין של גוים או סכין שנאסר בבליעת איסור כתבנו למעלה בהלכות טבילה. כתב הר' אהרן הלוי ז"ל כלים של גוים שהודחו יפה מותרין ליתן בהן תבלין וכן בצל וכיוצא בו חריף שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש עכ"ל.
השוחט בסכין של גוים כתב הריא"ף ז"ל די לו בהדחה במים צונן בית השחיטה פי' דבית השחיטה צונן ואין לו כח לבלוע אלא הדבק בו מאותו שמנונית מעבירין אותו בה בהדחת המים ואע"פ דבלאו הכי נמי הוו מדיחין ליה כדאמרינן מדיח ומולח ומדיח דילמא בהך הדחה צריך שפשוף טפי. והר"ש ז"ל פסק דצריך קליפה ואע"ג דבסכין טרפה סגי בהדחה צונן או בקנוח שאני התם דלא אשתמש ביה באיסורא אלא לפי שעה (כגון) משא"כ בסכין של גוים. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סכין שנקר בה בשר צריך להדיחו או לקנחו בסמרטוט קשה בין כל חתך וחתך ואין סומכין על הדחת הבשר לבסוף שמא ישכח ולא ישפשף היטב ובהדחה בעלמא לא סגי ליה על כן נהגו מנקרי הבשר להניח לפניהם סמרטוט קשה לקנחו בכל פעם ופעם להסיר שמנונית חלבים הנדבק על פני הסכין ואע"פ שאין להם אלא סכין אחד אומר אני שלא הצריכו שתי הסכינין אלא בחתיכת חלבים גמורים אבל גיד ושמנו אינו נדבק כל כך על גבי הסכין ומ"מ שפשוף גדול צריך ולפיכך צריך כל אדם ללמד בתוך ביתו להיות להם שני סכינין או לשפשף הבשר היטב אחר הניקור לצאת מידי ספקות אלו עכ"ל.
וסכין ששחט בה כיון דליכא איסורא אלא משום דם אפילו הדחה לא בעי אם רצה לחתוך בה צונן לפי שאין הדם נדבק בדפני הסכין כמו השמנונית אבל לחתוך בה רותח צריך הגעלה. והר"ם במז"ל כתב שצריך לעשות בה לבון או השחזה או נעיצה בקרקע עשרה פעמים אם אין בה פגימות. ואם בא לשופה במשחות של נפחים ומעבירה על גבה היטב עד שמשיר בה קליפתה מותר לחתוך בה צונן ואפילו דברים חריפים וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וכן נמי דעת שאר רוב הפוסקים ז"ל. ויש גאונים כתבו דאפילו לחתוך בה רותח סגי להו בהדחה דאית להו בית השחיטה צונן ויש מצריכין בה שפשוף והדחה היטב לצונן ואפילו לחתוך בה דברים החריפים כגון אתרוג וצנון די בשפשוף והדחה וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וז"ל בא לחתוך בה צונן ואפילו דברים החריפים כאתרוג וצנון משפשפה היטב ומדיחה ודיו. ומה הפרש יש בין זה לסכין של גוים זו לא בלעה על ידי רותח גמור וזו בלעה על ידי רותח גמור. זו בלעה פעם אחת וזו בלעה פעמים רבות אבל לחתוך בה רותח אגב דוחק הסכין בולעת היא מן הדם שהיא בעין ופולטת היא על ידי רותח גמור כצלי או כמבושל.
והר"ף ז"ל כתב דהלכתא (כשמואל) [כרב] דאמר קולף אם הסכין בן יומו. ויש שרוצים להתיר מכאן בשר רותח שחתך בסכין חולבת אפילו בן יומו על ידי קליפה דהא איכא לישנא דאמר בית השחיטה רותח הוא ואפילו הכי קאמר דסגי בקולף וכן פירש רבינו ברוך בספרו אבל הלכה למעשה [נראה] לאסור בשר רותח או אווז רותח שחתכו בסכין חולבת בן יומו שכל החתיכה אסורה אם אין בה ששים מן הסכין ואפילו במה שחותך הקתא מעץ ואפילו לא תחב בה כי אם מעט מהסכין צריך ששים בכלו משום דמתכת חם מקצתו חם כולו וכן הורה הר' יצחק ב"ר מנוח ע"כ. והר"י מקורביל ז"ל כתב אבל אם אינו יודע שהוא בן יומו בסתמא אין לאסור ויש לנו לומר שאינו בן יומו דסתם כלי גוים אינן בני יומן ומותר. ויש שהיו רוצין לאסור בהמה שהופשטה בסכין בן יומו של גוים וליתא דבצונן גמור לא אמר רב אלא בבית השחיטה דהוי חם קצת. וכן נמי אמרינן כשמנקרין בסכין של גוים דלא צריך כלום.
וסכין ששחט בה טרפה די לו בקנוח לשחוט בהמה אחרת או בהדחה שאין הסכין נאסר בשבילה ולפיכך צריך ליזהר השוחט שיהא מקנח הסכין בין בהמה לבהמה יפה שמא יש בהן טרפה ויש נהגו לקנחה בעור הצואר של בהמה ששחט דהוי כבלייתא של פרסאי.
<h2>דף קיא:</h2>
וסכין ששחט בה כיון דליכא איסורא אלא משום דם אפילו הדחה לא בעי אם רצה לחתוך בה צונן לפי שאין הדם נדבק בדפני הסכין כמו השמנונית אבל לחתוך בה רותח צריך הגעלה. והר"ם במז"ל כתב שצריך לעשות בה לבון או השחזה או נעיצה בקרקע עשרה פעמים אם אין בה פגימות. ואם בא לשופה במשחות של נפחים ומעבירה על גבה היטב עד שמשיר בה קליפתה מותר לחתוך בה צונן ואפילו דברים חריפים וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וכן נמי דעת שאר רוב הפוסקים ז"ל. ויש גאונים כתבו דאפילו לחתוך בה רותח סגי להו בהדחה דאית להו בית השחיטה צונן ויש מצריכין בה שפשוף והדחה היטב לצונן ואפילו לחתוך בה דברים החריפים כגון אתרוג וצנון די בשפשוף והדחה וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וז"ל בא לחתוך בה צונן ואפילו דברים החריפים כאתרוג וצנון משפשפה היטב ומדיחה ודיו. ומה הפרש יש בין זה לסכין של גוים זו לא בלעה על ידי רותח גמור וזו בלעה על ידי רותח גמור. זו בלעה פעם אחת וזו בלעה פעמים רבות אבל לחתוך בה רותח אגב דוחק הסכין בולעת היא מן הדם שהיא בעין ופולטת היא על ידי רותח גמור כצלי או כמבושל.
וסכין שחתכו בה בשר צלי ואח"כ חזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מן הדברים החריפין אסור לאכלן בכותח. אבל קערה שאכל בה בשר ובשל בה דגים מותר לאכלן בכותח. והטעם משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא דהתם הוא משום דרך להדיח הקערה ולשפשף אותה יפה יפה ולהעביר השומן מעל פניה היטב אבל בסכין אין דרך לשפשפו כל כך. ויש לחוש שמא בלע הצנון אגב חורפיה משמנונית הסכין ומ"מ אי טעים ליה לצנון ולא אשכח ביה טעם בשר כלל מותר לאכלו בכותח.
<h2>דף קיב.</h2>
וסילקא אע"פ שאינה מדברים חריפים כח המושך יש לה. ואם חתך בה קשואים ואבטיחים שאין להם חריפות גורר מקום חיתוך הסכין ודיו. ואם חתך בה לפתות מדיחן היטיב ומותר. ושום ובצל שיש להם חריפות דינן כצנון ולפיכך ראוי להזהיר הנשים שלא לחתוך בסכין שחותכין בו הבשר החציר והבצלים והשומים שמבשלות בחלב או בגבינה ואם חתכו קרוב הדבר לומר שיהיה בתבשיל שיעור ששים כדי כל מקום החתך מאותן הבצלים והשומים. ולפי דרכנו למדנו מזה שאם חתך בסכין של גוים שסתמו מלוכלך משמנונית של נבלות וטרפות שלהן דבר שיש לו חריפות כגון חציר ובצלים ושומים או פירות חמוצים כגון תפוחים וכיוצא בהן שאי אפשר לישראל לטועמו הילכך צריך שיטול מקום החתך ויעמיק ולא סגי בגרידה לפי שהדבר החד אפילו הוא צונן מוציא האיסור הבלוע מהסכין ואותו איסור ממתק הדבר החד והוי לשבח. ובדבר מתוק הוי נותן טעם לפגם ומותר. אבל אם חתך בו לחם צונן גורד כל פני החתך יפה יפה ואם חתך בו בשר חי צונן סגי בהדחה. אבל אם חתך בו בשר כמו שחותכין אותו דק דק אסור כל החתך ואם יש חתיכה עבה שאיפשר לקלפה וליטול מקום החתך יטול או יחתוך משם חתיכה דקה וישליכנה והשאר מותר כן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. עוד כתב דלשון גרידה משמע שנוטל מעט סוף דבר לשון גרידה משמע שמחסר את מקומו ולשון קליפה צריך שיעמיק יותר מעט מן הגרידה והיכא דאמר יטול את מקומו כגון חם לתוך חם צריך שיעמיק יותר מעט מן הקליפה.
<h2>דף קיג.</h2>
השוחט בסכין של גוים כתב הריא"ף ז"ל די לו בהדחה במים צונן בית השחיטה פי' דבית השחיטה צונן ואין לו כח לבלוע אלא הדבק בו מאותו שמנונית מעבירין אותו בה בהדחת המים ואע"פ דבלאו הכי נמי הוו מדיחין ליה כדאמרינן מדיח ומולח ומדיח דילמא בהך הדחה צריך שפשוף טפי. והר"ש ז"ל פסק דצריך קליפה ואע"ג דבסכין טרפה סגי בהדחה צונן או בקנוח שאני התם דלא אשתמש ביה באיסורא אלא לפי שעה (כגון) משא"כ בסכין של גוים. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סכין שנקר בה בשר צריך להדיחו או לקנחו בסמרטוט קשה בין כל חתך וחתך ואין סומכין על הדחת הבשר לבסוף שמא ישכח ולא ישפשף היטב ובהדחה בעלמא לא סגי ליה על כן נהגו מנקרי הבשר להניח לפניהם סמרטוט קשה לקנחו בכל פעם ופעם להסיר שמנונית חלבים הנדבק על פני הסכין ואע"פ שאין להם אלא סכין אחד אומר אני שלא הצריכו שתי הסכינין אלא בחתיכת חלבים גמורים אבל גיד ושמנו אינו נדבק כל כך על גבי הסכין ומ"מ שפשוף גדול צריך ולפיכך צריך כל אדם ללמד בתוך ביתו להיות להם שני סכינין או לשפשף הבשר היטב אחר הניקור לצאת מידי ספקות אלו עכ"ל.
